fbpx

מעשה המהדהד במהלך ההיסטוריה

“וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו. ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים”…(בראשית כ”ב,ג’)

אברהם אביהו נצטווה לעבור מבחן גדול, אחד האתגרים העצומים שניתנו לבני אדם: “קח נא את בנך אשר אהבת את יצחק..”

הרשות ניתנה לכל אחד לשאול, “מה כה עצום במעשה הזה?” גם היום אנו עדים לכך שי   שישנם אנשים המוכנים לשחוט את עצמם – או את ילדיהם – בשם אמונתם, ואנחנו לא  מחשיבים אותם כאנשים גדולים! מדוע המעשה הזה נחשב כאחד ההישגים הגדולים של האנושות?

התשובה לשאלה זו מונחת בתפיסה שאין העניין תלוי כ”כ בעצם המעשה, אלא באופן שבו הוא נעשה.

אב העם היהודי

אברהם חי כדי לעבוד את ה’. כל רגע בחייו היה מוקדש. להפצת שם ה’ בעולם והבאת אחרים להכרה בבורא. מצד שני, הוא ידע ששמו של ה’ יתפאר ויתקדש רק על ידי עם מובחר ומופרד משאר העמים. היעוד והשאיפה הסופית של אברהם אבינו היה להיות אב העם היהודי. אך במשך שנים רבות החלום הזה לא התגשם. אברהם היה בן מאה שנה כאשר יצחק נולד. הוא חיכה חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, מבקש, מפציר ומתחנן אל ה’ שייתן לו בן – אך ללא מענה. לבסוף, באופן נסי, בגיל אשר גם הוא וגם אשתו לא יוכלו בשום דרך לגדל ילד, המלאכים באו וסיפרו לו את הבשורה: “שאיפתך הגדולה והיחידה, להיות אב לעם היהודי, תתגשם ותתאמת על ידי הילד הזה יצחק”.

מערכת היחסים של אברהם עם בנו יצחק

מהרגע שיצחק נולד, הוא היה ילד מושלם. לא זאת בלבד שהוא היה זהה לחלוטין לאברהם, במראה ובאופי, הוא גם כן הלך בדרך אביו מהרגע שהגיע לגיל הבנה. תלמידים רבים היו לאברהם, אך היה רק אחד שהיה מסור באמת לדעת ולהבין את דרכו של רבו. היה זה יצחק. קשה לתאר את התחושות של אברהם כלפי בנו “יחידו” אשר היה קשור אליו בעבותות של אהבה ומסירות. טבעו של הצדיק להיות בעל חסד, רחמן, ונותן.

כאשר צדיק מתחבר לצדיק אשר כמעט משתווה לו בשלמותו, קשר האהבה והמסירות ביניהם  עוצמתי במיוחד. במשך השנים קשר זה גדל עוד ועוד. והיה זה עד הגיע יצחק לגיל 37, השנים המובחרות של חייו, אשר בהם ה’ ניסה את אברהם. אברהם לא נתבקש להרוג את בנו; הוא נתבקש להביאו לעולה, ולבצע את כל הפעולות, לפרטי פרטים, אשר נעשים לקרבן עולה בבית המקדש. רבים הם האנשים המתקשים ללמוד את כל הפרטים הספציפיים של הבאת קרבן כאשר זה נעשה לכבש או עז, אך זאת לא הייתה בהמה. היה זה בנו.

הצדיק המעודן, המחבב, הדואג והאוהב נתבקש להכין את בנו ותלמידו אהובו לקרבן ולשחוט אותו. – לא לעמוד מנגד ולהסכים, לא להיות עד לכך, אלא לעשות את המעשה בידיו ממש.

נדמה לנו כי גם אם מסוגל אדם לגייס את כל השליטה העצמית לעשות כן, הוא יפעל מתוך מירמור  וכובד לב.

אף על פי כן אין התורה מתארת את המאורעות כך.

“וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו”, ויצא למסעו.

רש”י מצטט את המדרש המסביר את השוני בצביון הדברים. אברהם היה אדם עשיר ומכובד עד מאד. היו לו מאות תלמידים נאמנים, והרבה, הרבה עבדים. אך הפעם הזאת הייתה שונה מכיוון  ש“אהבה מקלקלת את השורה” . אברהם היה כל כך מולהב ומרומם מהמעשה הגדול, כל כך תפוס ברגעים גדולים אלו, שהוא הוקסם ועשה דבר שלעולם לא היה עושה לבד. הוא רתם את חמורו לבדו.

   השיא

בהנהגה רגועה ושמחה בלב, אברהם יצא למסע בן שלושה ימים כדי לבצע ולהשלים את המצוה הגדולה הזו. בדרך, יצחק גילה כי הוא הולך להיות קרבן. הוא אמר לאביו, “בבקשה ממך, קשור אותי כדי שלא אזוז ואפסול את הקרבן” קרבן צריך להיות שחוט באופן מסוים. סטיה, ולו הקטנה ביותר פוסלת. יצחק חשש שמא ברגע של היסח הדעת הוא עלול לזוז ולקלקל את המהלך. לכן הוא ביקש  ואמר, “אנא קשור אותי”. (ומכאן מגיע המושג “עקידת יצחק” – הקשירה של יצחק).

אברהם עשה כן במדויק. הוא קשר את ידיו ורגליו של יצחק מאחוריו, שם אותו על המזבח, והרים את המאכלת כדי להרוג את בנו.

המדרש אומר כי אברהם עמד ליד מיטתו של יצחק “עם דמעות בעיניו ושמחה גדולה בליבו”. הדמעות בעיניו היו דמעותיו של אבא הנפרד מבנו אהובו, והשמחה בליבו הייתה משום שנפלה לחלקו הזדמנות פז –להראות לה’ ששום דבר, אפילו לא בנו אהובו, היו לו יקרים יותר מעשיית רצון בוראו.

   המעשה בפרספקטיבה הנכונה

ועכשיו לשאלה הגדולה: כיצד יתכן כי אדם יעשה את ההקרבה העצומה ביותר באופן המתעלה על מוגבלות רגשית.

עקדת יצחק היה מאורע חד פעמי אשר הוציא לפועל שנים על גבי שנים של מושלמות  יוצאת מן הכלל שייצגה את חייו של אברהם אבינו. מכיוון שהוא חי בעולם הזה, הוא הרגיש אהבה אמתית לילד שלו, אך עם כל זה, את אהבתו העזה הוא רתם כדי להראות את אהבתו העצומה לה’ – האיזון המושלם של אדם הנמצא בשליטה עצמית מוחלטת.

זהו קטע מתוך Shmuz על ספר פרשה. .

Get The Shmuz on the go!