בניית קוגניטיבית

האבן עזרא מסביר כי אנשים נבוכים ממצוה זו. כיצד יתכן שאדם לא יחמוד את היפה? התורה יכולה לאסור מעשים או דיבורים מכיוון שאני יכול לשלוט במעשי. אך דחפים ותאוות שוכנים עמוק, עמוק בתוככי האדם. הדחפים האלו הינם פונקציה של מצבו הפנימי של האדם. לא ביקשתי לקבל אותם, הם חלק ממני. כיצד יתכן שהתורה מצווה עלי לא לרצות?

האבן עזרה ממשיל לנו משל. דמיין לעצמך, כפרי פשוט רואה נסיכה יפה עוברת בפמלייתו של המלך. הוא רואה את יופייה אך לעולם לא ידמיין את עצמו נושא אותה לאישה. היא כל כך רחוקה מהחברה שלו שלקיחתה אליו לאישה הוא דבר בלתי אפשרי. מחוץ לתחום. הוא אפילו לא חולם על כך. אם הרעיון הזה יעבור בראשו, ודאי כי יוכיח את עצמו מידית באומרו, אני משוגע? האם אני גם חולם על צמיחת כנפיים?

כמו כן, אומר האבן עזרא כאשר אדם מבין כי ה’ הוא זה שמנהל את העולם והוא אשר מזווג איש אל אישה, האדם לא חושק במה שאינו שלו מכיוון שהוא יודע שבלתי אפשרי לו לקבל את זה. זה כל כך לא הגיוני. כמו לדמיין צמיחת כנפיים.

האבן עזרה מלמד אותנו מושג חשוב. אנחנו יכולים לעצב  את המציאות של עצמינו.

היופי עבר לסטנדרטים אחרים

לדוגמא: היה תקופה בהיסטוריה אשר בו אדם כבד משקל היה נחשב כאות כבוד. במשך אלפי שנים, בקושי היה לאנשים מספיק אוכל. אלו שיכלו לקנות לעמם אוכל ולהיות כבדי משקל היו העשירים. כתוצאה מכך, אם היה האדם שמן היה זה סימן שהוא שייך למעמד העשירים והבורגנים. מאותה הסיבה בדיוק, בתרבויות רבות, אישה שמנה הייתה נחשבת לאישה יפה. אישה חשובה הייתה שמנה, וככל שהיא הייתה יותר שמנה כך גם חשובה בעיני הבריאות.

אין זה מצבינו כיום. במקום להגות את המילים שכולם חרדים מהם, “היא שמנה”, שדכן יאמר חמש עשרה ביטויים שונים. “אני מתכוונת לכך שהיא ממוצעת”, “יש לה מידות טובות, חן ייחודי, ייחוס…” רק להימנע מלומר מילים אלו: היא שמנה.

למה היום אנו שונאים את מה שפעם היה נחשב לנחשק? הסיבה לכך הינו: יופי הוא פונקציה של תפיסת עולמו של האדם. מגיל קטן אנשים לומדים שיש סטנדרטים מושכים. זה המצב הרצוי. כך נראות אחיות שלהם וכך אמותיהם מחשיבות יופי. המציאות שלהם נמדדת על ידי מה שאחרים מקבלים כסטנדרט.

הנקודה היא שמה שנחשב יפה אינו מושרש מלידה, כי אם נלמד ממה שאחרים מחשבים כרצוי. הטבע הוא שהאדם חושק בדברים, אך מושא החשק שלו מעוצב על ידי פונקציות ותפיסות עולם.

נראה כי זה מה שהאבן עזרא רוצה ללמדנו. אנחנו יכולים לעצב את מציאותינו. מה שאני חושק יהי אך ורק בתוך תווך מסוים של דברים, והוא חייב להיות בר השגה. אם הייתי חושב על כך שה’ הוא זה שמנהיג את העולם, הייתי מבין כי בלתי אפשרי לחלוטין שאזכה בחיים של חברי. הכסף שלו, העבודה שלו, ביתו ואשתו מאת ה’. אין לי שום כוח בעולם שיכול לשנות את זה. ברגע שאפנים את זה רצוני לזכות בדבר הזה נחלש. החשק הופך להיות בלתי אפשרי. זה לא יקרה. ואני כבר לא חושק בכך. כמו הכפרי שלא חולם על צמיחת כנפיים. זה פשוט משוגע.

המושג הזה רלוונטי אלינו עד מאד מכיוון שאנו חיים בדור אשר בו המדיה משכנעת אותנו שכל דבר הוא בעל השגה- לא רק בר השגה כי אם אתה חייב אותו. ורק כשתרכוש לעצמך בית על שפת הים, נופש אקזוטי ורכב מפואר תהיה באמת שמח. המדיה מאכילה את התאווה האין סופית לעוד ועוד ואנו מוצאים את עצמינו רעבים וחושקים דברים שאתמול לא ידענו על קיומם. אם האדם מתנהל כך, הוא לעולם לא יהיה מרוצה. ברגע שהוא רוכש לעצמו את הפאר הוא מגלה עוד דבר שחסר לו. הוא יישאר רעב תמיד.

האבן עזרא מלמד אותנו כי המפתח לשמחה הוא ההבנה שה’ הוא זה שמתכנן לאדם את חייו: באיזה בית תגור, עם מי תתחתן ואיזה שדה תהיה שלך. הכל מתוכנן על ידי ה’ והמציאות הזאת נתונה בידי. אני יכול לקבוע את זה. אינני חייב להיות כבול אל תפיסה כוזבת. אף אחד לא מכריח אותי לקבל קביעה בלתי מדויקת כלפי האופן שבו העולם מתפקד. אני הוא השולט על תפיסת עולמי ועל כן אני הוא זה המעצב את המציאות שבה אני חי. ברגע שאני מתבגר, המציאות שבה אני חי מקבלת צורה לפי סדרי העולם ואני מכיר בכך כי כל מה שה’ עושה הינו לטובתי וכל מה שה’ נתן לאחרים אינו בשבילי, אינו מתאימים לי ואינו בר השגה עבורי. זה כמו לחלום על צמיחת כנפיים, זה פשוט לא יכול לקרות. ברגע שאבין את זה אוכל להפסיק לחשוק במה שיש לאחרים, ולהגיע אל המנוחה ונחלה. לשמוח בגורל שה’ הכין עבורי.

זהו קטע מתוך Shmuz על ספר פרשה. .

Get The Shmuz on the go!