פרשת וארא: המסר והדברים

ה’ אמר למשה, “לך אל פרעה ואמור לו שלח את עמי” משה ענה “הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה?” רש”י מסביר כי זהו אחד מעשרה קל וחומר הכתובים בתורה. השפתי חכמים מבהיר: “ומה ישראל ששמועה טובה היא להם והיה להם לקבל דברי ואפילו הכי לא שמעו לי, פרעה ששמועה רעה היא לו כל שכן שלא ישמעני”.

אולם למשה היה עוד משפט: “אני ערל שפתיים” ההצהרה האמתית שלו לה’, הייתה, “היהודים לא יקבלו את דברי. כיצד ישמעני פרעה כשאני ערל שפתיים?” השפתי חכמים מסביר כי היה זה קל וחומר עקרוני. כשהיה משה פעוט קטן הוא קיבל כוויה על לשונו ומהרגע הזה הוא התקשה לדבר. וכעת לאחר שנים רבות משה שיער לעצמו כי הסיבה שמילותיו לא התקבלו לרצון היה משום שהיה לו מוגבלות בדיבור. הוא רצה לומר בכך: “אני מביא ליהודים בשורות טובות והם לא מאמינים לי משום שצורת הדיבור שלי אינה רהוטה, פרעה, אשר מלכתחילה לא מעוניין לשמוע את דברי, ודאי שלא יקבל את דברי בגלל סיבה זאת.

דברי רש”י אלו קשים להבנה. משה לא היה איש עסקים המוכר מוצר מסוים. הוא לא טען כי כריזמה וכושר המנהיגות שלו תגרום למרד. לפי טענתו של משה, אדון הכל, בעל הכוחות כולם שלח אותו לשליחות. הייתה שאלה אחת ויחידה: האם הוא אומר את האמת? אם הוא היה שליח של ה’, אזי גם העם היהודי וגם פרעה חייבים להקשיב לדבריו. ואם הוא לא היה שליח של ה’, למי זה משנה מה הוא אומר? המילים והסגנון דיבור שלו לא היו רלוונטיים כלל וכלל. או שהוא נשלח מאת ה’ או שלא. מה ההבדל אם הוא מדבר בצורה רהוטה או לא?

הפלא של בחירה חופשית

התשובה לשאלות האלו מבוססת על הבנת אחד מפלאי הבריאה: בחירה חופשית. על מנת לתת לאדם לעצב את דמותו לאדם שהוא יהיה לנצח, ה’ שם אותו במצב שהוא יכול לבחור בחופשיות מהי דרכו בחיים. הוא יכול לבחור את ה”רע” בדיוק באותה מידה שהוא יכול לבחור את “הטוב”. אם הוא בוחר בטוב הוא זוכה לעצב את עצמו לשלימות אליו הוא מגיע. אם הוא בוחר ב”רע” הוא מחוייב לתת דין וחשבון על מעשיו ולנצח הוא יסבול מהתוצאות.
כאן נמצאת אחד מהדילמות הקשות של הבריאה. כיצד אתה יכול לקחת אדם, נאור וחכם ביותר, מכל המלאכים, ולתת לו את האפשרות החופשית לבחור “רע”? מאלך אינו מתפתה לחטאים. הוא מכיר בכך כי כל חטא פוגעת בו אישית וכל מצוה מסייעת לו. אם האדם הוא חכם ונבון יותר מכל הברואים השמימיים והנשגבים כיצד יתכן כי יהיה לו בחירה חופשית לפגוע בעצמו? הוא לעולם לא יעשה זאת!
כדי לאפשר לאדם לבחור באופן חופשי בצורה מציאותית ביותר ה’ ברא את האדם המתפתה. האדם מלא תאוות הנמשך לכל הכיוונים השונים. ועוד בכדי לאפשר לאדם, באופן מציאותי ביותר, לבחור איזה צד שירצה, ה’ ברא לאדם דמיון חזק ופעיל, המאפשרת לו ליצור לעצמו את המבט האישי שלו על העולם – המציאות שלו. מכל הבריאה כולה, לאדם לבדו יש בחירה חופשית משום שרק הוא נברא עם טבע מתחרה. הוא לבדו בעל כוח הדמיון, המעצבת עבורו את הצורה שבה הוא רואה את העולם כפי רצונו. הוא יאמין במה שהוא ירצה להאמין.
נראה לכאורה כי זהו התשובה לשאלתו של רש”י משה הדיבר אמת או לא? היה זה רק חלק מן השאלה. שיא העניין היה, “האם אנחנו רוצים להאמין לו או לא”? לעם היהודי הוא הביא את בשורת הגאולה. ולכן הם רצו להאמין לו. מצד שני, לפרעה היה עניין חזק – לא לקבל את דיבוריו של משה, לכן היה סיכוי גדול שלא ואמין לו.
אך משה הבין כי ישנו עוד אלמנט (מרכיב) שיכול להשפיע על קבלת מילותיו. האם דבריו אמת או לא. איזה רושם הוא עושה על האנשים? האם הוא היה נראה טוב? איזה צורה היה לגופו? האם אנשים ירצו לקבל אותו כאדם-כמו שהוא? מכיוון שדיבורו לא היה רהוט משה שיער כי דבר זה ישפיע רבות על הסיכוי לקבל את דבריו. הוא הבין את הטבע של בני אדם. אנחנו מקבלים את המילים שאנו רוצים לקבל ומאמינים לדברים שאנחנו רוצים להאמין בהם.

כולנו מורים

המציאות מראה כי כולנו מורים את דרך ה’. בין אם אנו מלמדים בכיתה, ומהווים דוגמא להתנהגות נאותה לילדינו ובין אם אנו מזמינים שכנים שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות לסעודת שבת, ישנה התחייבות החל על כל יהודי להשפיע על אחיו היהודים לטובה. כולנו עוסקים בקירוב – קירוב רחוקים וקירוב קרובים.
עלינו להבין כיצד להיות יעילים בתפקיד הזה.

לפני שהם מקבלים את המסר שלי עליהם לקבל אותי

להיות מחנך יעיל אינו מבוסס על דברים צודקים אלא על הפנמת המסר שלי. אולם לפני שיפנימו את המסר שלי עליהם לקבל אותי. בכדי שיקבלו אותי, עליהם לאהוב אותי.
כאשר אנו מתעטפים בגלימת ה”מחנכים”, בין אם זה כלפי ילדינו או חברינו עלינו להתמקד בו זמנית באמת של דברינו ובאופן הגשת הדברים. אך הדברים להיות נעימים ומתקבלים על דעת השני אחרת הדברים שוט לא יישמעו.