fbpx

רחמי ה'

פרשת תרומה

“דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי” (שמות כה,ב)

העם היהודי כולו – כל איש, אישה וילד – חוו את גילוי ה’ בהר סיני. הם ראו את ה’ באופן הכי ברור שיכול בנ”א לראותו עד כדי שהגיעו לדרגת נבואה. כעת ה’ מציע להם את אחת המתנות היקרות ביותר שיש: ה’ בעצמו ישכון עמהם. הם יחוו את נוכחותו של ה’ באופן תמידי, ועוד, ניתן להם אפשרות להשתתף בבניית המבנה הכי מפואר שיבנה אי פעם – משכן לה’ פה בעולם הזה. הזהב, הכסף והנחושת, העצים, העורות והשמן יגיעו מהאנשים בעצמם: “מאת כל איש אשר ידבנו ליבו”.

אין הדבר מפתיע כלל כי האנשים תרמו את תרומותיהם למשכן בהתלהבות ובהתרגשות.לאחר זמן קצר ביותר, משה נאלץ לסרב לקבל תרומות מכיוון שנאספה כמות רבה מידי ולא היה שימוש בשאר התרומות.

המעניין הוא שבעל הטורים מסביר כי בזמן שה’ אמר למשה לבקש תרומות הוא ביקש זאת בנימה עדינה. מכיוון שמשמעות הדבר היא שאנשים יאלצו להיפרד מכספיהם, אז נא לדבר בעדינות.

הכל היה בהתנדבות

קשה להבין את בעל הטורים, מדוע שמשה יצטרך לבקש זאת באופן עדין? זה לא היה מס שהוטל על אנשי המקום בכוח. לא היה זה איזה שהוא רודן עריץ הדורש שוחד. היה זה רגע מיוחד בהיסטוריה – לעם הנבחר ניתנה הזדמנות פז לקחת חלק בבניית בית ה’, והם הבינו היטב לשם מה הדבר. למה משה צריך לדבר אליהם בנימה עדינה? הלא ודאי שהם יתנו מרצונם הטוב?

היהודים היו עשירים מאד

השאלה מתעצמת מכיוון שהעם היהודי היה עשיר ביותר. ה’ הבטיח לאברהם אבינו שבניו יצאו ממצרים ברכוש גדול. לפני שעזבו היהודים את מצרים הם “שאלו” מאדוניהם המצרים זהב, כסף וכל מיני דברים יקרים. הם בזזו את מצרים ויצאו ברכוש גדול. רכוש אשר נאסף במשך מאות שנים.

הציעו להם לתרום חלק מרכושם למען בניית המשכן. אחד הכיבודים הגדולים ביותר שניתנו אי פעם לבני אדם. היה זה מקרה יחידי בכל ההיסטוריה של האנושות – בעל משקל נצחי. תהיה אתה זה שיספק את האבנים היקרות לאפוד, או זה שיתרום את הזהב למנורה.

כאשר כל אחד תורם מרצונו החופשי ולכל הדור כולו היה מספיק כסף לתת, ובנוסף היה זה כבוד גדול לתרום, מדוע שה’ יחשוש מאופן הדיבור של משה רבנו, בזמן שינסה לשכנע אותם לתרום מרכושם.

התשובה לשאלה זו מובנת כאשר אנו מתמקדים על הקשר של האדם עם בוראו.

הקשר של ה’ עם בני אדם

    חובת הלבבות מסביר כי אם אתה לוקח את האדם הנדיב והאוהב ביותר שפגשת אי פעם בחייך, ותכפיל את רחמיו פי עשרות אלפים, לא היית מתקרב אל רמת האהבה של ה’ אל ברואיו. המושג היחידי שחייב להיות קבוע בלבו של כל יהודי הוא: שה’ דואג לו ולטובתו עוד יותר ממה שהוא דואג לעצמו. ה’ אוהב אותו עוד יותר ממה שהוא אוהב את עצמו.

האהבה הזאת מתבטאת בכל מיני אופנים. חז”ל מספרים לנו כי ה’ חס על ממונם של ישראל, זאת אומרת שה’ כביכול מרגיש רע כאשר העם היהודי נאלץ להוציא כסף, גם את זה לשם מצוה. אומנם זה לטובתם, והשקעת ממון בעשיית מצווה הינו השקעה נצחית, אך בכל זאת יש כאן פרידה מממון היקר להם וכביכול ה’ מרגיש רע על כך. ה’ הוא הנותן, תמיד שואף להתחלק עם השני בטובתו, לתת עוד ועוד – ולא לקחת. נראה כי זוהי התשובה לפירוש בעל הטורים. אין ספק כי היתה פה הזדמנות פז של תרומה חד פעמית למשכן והיה זה כבוד גדול. כל מי שתרומתו תתקבל ישא עליו אות של אצילות אותו הוא יוקיר במשך שנים. אבל הדבר היה כרוך בנתינתו. היה עליו להיפרד מעושרו, וה’, כביכול הרגיש רע.

כביכול ה’ אמר: “אוי, בטח קשה לך. יש לך מרגלית יקרה, זהב יפה. אני מרגיש רע שאני מבקש ממך לתרום את זה”. למרות שהתרומות למשכן לקחו את הדבר הגשמי הנקרא עושר והפך אותו להשקעה הכי משתלמת, דבר הנשאר לנצח, ברגע שהאדם צריך לתת את המרגליות שלו, היה קושי ברמה מסוימת. ה’ הרגיש את הקושי שלהם ואמר: “משה, נא לדבר איתם בנימה עדינה”.

הרי זה ציור נפלא של ענוותנותו של ה’ ודאגתו כלפינו. עד כדי כך שה’ רגיש לרגשותינו. כאשר אנו מתמקדים לחסד ובאהבה שה’ משפיע עלינו יום יום, הערכתינו אל אהבה זו גדלה. התוצאה היא שאנו חשים ברגשות חזקים של הערכה ואהבה אל בוראנו.

זהו קטע מתוך Shmuz על ספר פרשה. .

Get The Shmuz on the go!