אני הייתי הראשון שהיה מודה לה', אם...

התורה מתארת את הגישה שלנו כלפי העמים השונים ואומרת לנו: ” לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו”. קשה לרש”י להבין את הביטוי המעורב הזה. למה להשתמש בביטוי “לא תתעב” הביטוי הזה אינו נשמע כביטוי מכיר טובה.

רש”י עונה כי זהו בדיוק העניין שהתורה מלמדת אותנו. הגישה שלנו כלפי המצרים אמורה להיות מעורבת. מצד אחד אל לנו לשכוח כי את בנינו הם זרקו אל תוך היאור ומצד שני הם סיפקו לנו בית. רגשותינו מעורבים. איננו מקבלים אותם בזרועות פתוחות, אך איננו יכולים לדחות אותם לחלוטין.

כאשר אנו חושבים על דברי רש”י, קשה לנו עד מאד להבין אותם. שהותינו במצרים לא הייתה נעימה כלל וכלל. מעונים ומדממים, מדוכאים ונרדפים. התיחסו אל העם היהודי גרוע יותר מאשר אל בהמות משא. לא היו לנו זכויות. לא היו לנו חיים. לא יכלנו לבחור את עתידנו ולשמור על ילדינו. איזה חוב יש לנו כלפיהם?

אך יותר מזה, האמת היא שהמצרים לא עשו לנו טובה כלל בזה שנתנו לנו להישאר בארצם. היינו עמוד השדרה של הכלכלה המצרית. כל תפוקתם הייתה מבוססת על עבודת העבדים, ואנו היינו העבדים. הם לא האכילו אותנו כדי להיטיב עמנו: הם עשו זאת על מנת שנוכל להפיק תפוקה טובה יותר עבורם. הם לא נתנו לנו מקום לינה לנוחיותנו כי אם כדי להעיר אותנו בצליפת המצלף ברגע שזרחה השמש על מנת שנתחיל לעבוד בתנאי מזג אויר קשים וחמים. בשפה פשוטה היינו בבעלותם – רכושם של המצרים, נשמרים מכל רע למען הרווח האישי שלהם. אם הם עשו טוב עבורנו היה זה בשל אינטרסים אגואיסטים בלבד. האם אנו חייבים לאנשים כאלו הכרת הטוב?

התשובה לשאלה זו מתקבלת על ידי משל שמביא חובת הלבבות.

גיל העשרה – כפוי הטובה

שני אחים בגיל העשרה חיים יחד באחוזה מפוארת. הם משוחחים ביניהם. אחד אומר לשני, “אבא שלנו אדם כל כך נפלא! הוא נותן לנו את הכל ביד נדיבה, הוא דואג לטובתנו עד מאד. תסתכל על תכנית הלימודים השלימה שהוא הכין עבורנו – מורים פרטיים ומלמדים – והכל בשבילנו. כל מה שהוא עושה, למעננו הוא עושה. אני מרגיש הכרת הטוב גדולה מאד כלפיו.

אחיו מביט לעברו ואומר, “אני לא כל כך בטוח. קודם כל, לקום ב-6:30 בבוקר כל יום ממש מתיש אותי. וכל הלימודים האלו ממש לא לעניין. פשוט טיפשי! ואני בכלל לא מדבר על ריצת הבוקר של עשרה קילומטר. להגיד לך את האמת, אני בכלל לא בטוח שהוא חושב על טובתנו. נראה לי שהזקן הזה פשוט רוצה להעסיק אותנו כדי שלא נפריע לו.

מה ההבדל בין שני האחים? הראשון מאומץ, והשני לא מאומץ. הבן המאומץ גדל בלי כלום. הוא יודע על בשרו סבל מהו. הוא היה חי בבית יתומים למשך שנתיים, הוא יודע מה זה ללכת לישון רעב. לישון במרתף קר וטחוב. כאשר אביב אימץ אותו כל חייו השתפרו באופן נפלא, בבת אחת. יש לו הכרת הטוב עצומה על כל מה שיש לו. לעומת זאת אחיו גדל מתוך עושר ופאר. מהרגע שפקח את עיניו, כל מה שהכיר היה נוחיות ושפע, ולכן הדברים לא מדברים אליו כלל. הוא פשוט מפונק.

אני הייתי הראשון שהיה מודה לה’, אם…..

המושג הכרת הטוב מתארת מושג זה. המילה הכרה- פירושו, להכיר, להבחין. חז”ל מלמדים אותנו כי העניין הזה נע על ציר תפיסתו של האדם. האדם על פי טבעו מכיר טובה, הקושי הוא להבחין ולהבין על מה צריך להכיר טובה.

נראה כי זוהי התשובה לשאלה של רש”י. אין ספק כי הדחף של המצרים לארח את עם ישראל בארצם לא נבע מרצון להיטיב עם היהודים כי אם לטובתם בלבד. אולם היהודים נהנו. במשך 210 שנים היתה להם ארץ שבה הם חיו,עם מזון לאכול ומקום ללון. זכות קיומם בשנים האלו נזקפת לטובת המצרים. נכון שהמצרים לא התכוונו לטובת היהודים, אך היהודים בהחלט קיבלו טובה. על כך אנו חבים למצרים הכרת הטוב – אומנם הכרת הטוב מעורבת אך זהו חוב למרות הכל.

התורה מלמדת אותנו כי אם אני קיבלתי דבר מה, עלי להכיר בכך, גם אם הדבר מעורב בעניינים שלילים. כך שאנו לא מברכים את בואם של המצרים אל קרבנו אך אנו גם לא דוחים אותם.

אחד המניעים העוצמתיים שלנו בעבודת ה’, היא ההרגשה ש” אני חייב להחזיר”. איך אני יכול שלא לעשות כל שביכולתי להחזיר את החוב העצום שיש לי לה’. אולם זה מבוסס על הבנת שפע הטוב שאני מקבל. לצערנו אנו דומים, ולו במעט, אל הבחור בגיל העשרה שיש בידו הכל, ולכן אין לו כלום. קשה לנו עד מאד להודות לה’. זה לא שאין לנו, אנחנו פשוט לא מכירים בכל הטוב שיש לנו.

כאשר אני מאמן את עצמי להכיר וליהנות מהשפע ומהעושר אני חושק להחזיר ולהכיר טובה. על ידי כך אני נהנה משהותי בעולם הזה עד מאד. אני מודה על מה שאחרים עושים בשבילי ואני מעריך את כל הברכות והטובות שקיבלתי מה’.

זהו קטע מתוך Shmuz על ספר פרשה. .

Get The Shmuz on the go!